מוזה בפסיפס

רמי אלון · מחשבות על המוזה היצירתית של הפסיפס שלו

רמי אלון הוא אדם מלא אנרגיה חיובית. החיוך הנצחי על פניו מסגיר את היותו אדם אמפתי, חיובי, יוצר, שהאמנות כבשה את ליבו עת הפך לגמלאי, דבקה בו בפרץ לא יאומן.

כסתת אבן לשעבר, הוא אמון על רזי היצירה, אדם שמכיר ומוקיר את תכונותיה של האבן.

«לפסיפס היסטוריה בת אלפי שנים». לינדה קניפיץ — אוצרת המרכז הבינלאומי לתיעוד הפסיפס ברוונה כותבת במאמרה, שהקדישה לבינאלה לפסיפס הראשונה בנתניה — והיא ממשיכה: «ראשיתו באור (עירו של אברהם) והוא המשיך להתקיים ולהתפתח כאמנות של כל הדתות המונותאיסטיות הגדולות. היום חווה הפסיפס רנסנס ועולה מחדש על בימת ההיסטוריה כשפה עכשווית, פתוחה לניסויים והכלאות».

ואכן הפסיפסים הראשונים הופיעו במסופוטמיה באלף השלישי לפנה״ס העשויים מגלילי חרס וחלוקי נחל. ביוון העתיקה התמקדו הפסיפסים בציורי המיתולוגיה ובצורות גיאומטריות. האימפריה הרומית שכללה את הפסיפסים לציורי רצפה מפוארים במבנים מונומנטליים ציבוריים. בתקופה הביזנטית כאמור במאות 4–15 הפסיפס עבר לציורי קיר ותקרות, הכל במטרה להאדיר את הדת. האסלאם הקלאסי שנמנע כמו ביהדות מציורי דמות אנושית אימץ את הפסיפס לעבודות קליגרפיה וציורי צורות גיאומטריה מורכבת כמו הערבסק. מהרנסנס ועד לתקופה המודרנית לא התפתח הפסיפס וחזר לכוחו רק במאה העשרים. אומנים מובילים כמו גאודי, קלימט ומירו יצרו עבודות פסיפס מוערכות, שהתייחסו למדיום הותיק כחומר בעל ביטוי אישי.

רמי אלון יוצר בנאיביות שובת לב עבודות אמפתיות רבות צבע, יצירות שעושות טוב על הלב למי שצופה בהן. סדרות הצמחים והפרחים כמו ציורי התנ״ך והמיתוס זוכות אצל רמי אלון לתרגום אישי משלו. קשה להישאר אדיש למראה העבודות שעשירות בחומרים, בקרמיקה, בזכוכית ובשילוב אבנים נבחרות.

עבודות המחווה של רמי לאומנים קלאסיים מיתיים הופכות אותו למיוחד בשדה המקומי, מעניקות לו כבוד מיוחד בקרב האומנים המנהלים דיאלוג מתמשך עם המאסטרים של עולם האמנות.

רמי אלון אינו משעתק במדויק את היצירות. תמיד הוא מאפשר להן — בזכות מיומנויותיו היצירתיות — להגיע אל ליבו ואל דמיונו האישי של הצופה בהן. הוא יוצר את הפסיפסים שלו במקוריות, במיומנות ובהתייחסות אינדיבידואלית מעוררת כבוד.

במבוא לתערוכת «קוד הפסיפס» שאצרתי בנתניה עם אסתי דרורי, העלינו את השאלה מהו סוד הכוח והקסם של הפסיפס? מהו הקוד ההופך טכניקה עמלנית לאמנות עכשווית. כתבנו אז, שתשובה חלקית טמונה בדבריו של ג׳י רוברט אופנהיימר: «אלה ואלה. אנשי אמנות ואנשי מדע, החיים תמיד על שפת הסוד, והוא האופף אותם כליל, הרי זו מידת יצירתם. שבכל עת עסקו בהרמוניזציה של החדש והמורגל כשיווי משקל בין החידוש לסינתזה. בהשלטת סדר, חלקי לפחות, בתוהו ובוהו הכללי». ממש כמו רמי אלון, כל אומני הפסיפס עושים שימוש בקוד הבנוי ממערכת כללים וחוקים דקדקניים, שכל אחד מהם קבע או בחר לעצמו, המתורגמים לשפה החדשה שפיתחו כדי להציג, להציף ולעורר נושאים שעל סדר היום של האמנות.

רמי אלון יוצר מחווה לאומנים ידועי שם במהלך ההיסטוריה בארץ ובעולם. ראשית הוא בדיאלוג עם היוצרים הידועים של הפסיפס בירושלים עירו, מרדכי גומפל, דוד שרר ופרלי פלציב — אלה שילבו את הפסיפס שבו יצרו באבן ירושלמית תוך כדי התעסקות בין היתר במוטיבים תנ״כיים ומקומיים.

בכל היצירות שהוא מבצע בדיאלוג עם המאסטרים של עולם האמנות הוא נוטל את הציור ומפרק אותו — יוצר דימוי תלת מימדי מחודש ומרכיב אותו בצבע אישי המתורגם לצבעי המקום. עם קלימט המושפע מהפסיפס הביזנטי המוזהב הוא מקיים שיח דרמטי, לעבודה חסרת העומק הפרספקטיבי הוא מעניק תרגום אישי המבוסס על התבניות הדקורטיביות שלו. אלון משתמש בחיתוכים זוויתיים לרקע וללבוש, במיומנות שלו כסתת, עושה שימוש בשיבוץ הצפוף והמעודכן של האבנים, בו הוא מעניק אופי חדש לגוף ולפנים. כשהוא מעצב את הדיאלוג עם האומנית היפנית קוסאמה שיוצרת חזרתיות אינסופית הנובעת מחוויה נפשית זורמת, הוא מתרגם זאת לפסיפס עם אנרגיה עמלנית מחושבת איטית וקסומה משלו.

כמוהו גם התרגום האישי של רמי אלון ל«צעקה» של אדוארד מונק, פירוק הציור ובנייתו מחדש מעניקה לו עוצמה חזקה בעלת משמעויות תיאטרליות. התייחסות מיוחדת ראויה לציון היא הדיאלוג של רמי לצייר ואן גוך. בחיבור ביניהם יש גוונים אחרים ומיוחדים של מגע, חומריות וזמן. ההנחות המעט פיסוליות של הצבע של ואן גוך בציוריו — מתורגמות על ידי רמי אלון לחיבורי אבן, שברי זכוכית ותנועות אבן פיזיות בעלות נפח שיוצר עומק תלת מימדי. כל הפסיפסים האלה היוצרים דיאלוג עם גיבורי ההיסטוריה של עולם האמנות מייצרים סערות רגש בעיני הצופים ומגלים אינטרפרטציה רומנטית חדשה באמצעות ההתבוננות המחודשת בהם.

דורון פולק · אוצר התערוכה «מוזה בפסיפס»