הרצל וחזון ישראל

על היצירה

מנשה קדישמן (1932–2015) היה רועה צאן לפני שהיה אמן. בשנת 1978 ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה והביא לביתן כבשים חיות, צבועות בכחול. מאז ועד מותו צייר אלפי כבשים, כמעט כולן חזיתיות, כמעט כולן רק ראש ועיניים, בצבע עבה שנמרח בסכין במהירות.

הכבשה אצלו אינה רק כבשה. היא האַיִל של העקדה — זה שנאחז בסבך ונשחט במקום הבן. קדישמן, שיצר גם את «שלכת» במוזיאון היהודי בברלין, עשרת אלפים פנים מברזל עם פה פעור שהמבקרים דורכים עליהן, חיבר את הכבשה במפורש לשכול הישראלי ולהקרבת הבנים.

קדישמן צייר במריחה אחת עבה ומהירה. פסיפס הוא ההפך הגמור: אין מריחה, אין מהירות, ואין תיקון. כל כבשה כאן היא עשרות שעות של הנחת אבן אחר אבן כדי לשחזר מחווה שנמשכה דקות. לקבוצת קדישמן כולה הקדיש רמי אלון 226 ימי עבודה על פני שש שנים.

אין ביצירה הזו חיה כלל. היא היחידה מקבוצת קדישמן שבתערוכה שנושאה אדם ורעיון ולא ראש של בעל חיים — בנימין זאב הרצל וחזון המדינה.

וזה משנה את כל ההיגיון של העבודה: ראש כבש הוא צורה שקדישמן חזר עליה אלפי פעמים, ודיוקן של הרצל הוא דימוי מוכר לכל אדם בארץ — כל סטייה בו נראית מיד.